פסק-דין בתיק ע"א 3619/04

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט אשר גולדין, סגן נשיא), מיום 29.4.03, בת"א 182281/02 (בש"א 152503/03), שבה ניתנה למשיבים רשות להתגונן בתביעת פינוי בסדר דין מקוצר שהגישה המערערת נגדם (להלן:- " ההחלטה").

המערערת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה (בר"ע 1909/03) וביום 18.10.04 הסכימו הצדדים שתינתן רשות לערער. הסכמתם קיבלה תוקף של החלטה.

1.                    הרקע הנדרש לעניין

(א)                המערערת היא חברה ממשלתית המחזיקה ומנהלת את המקרקעין שבתחום נמל תל-אביב (להלן:- " הנמל"). המשיבה 1 (להלן:- " המשיבה") היא חברה פרטית, ומשיבים 2-3 היו מנהליה וערבו אישית להתחייבויותיה כלפי המערערת. המשיבה זכתה במכרז שערכה המערערת להפעלת מיזם עסקי בתחום הנמל (להלן:- " המכרז"), ובעקבות זכייתה חתמה על מספר חוזי שכירות ("חוזי הרשאה", כפי שמכנה אותם המשיבה) עם המערערת: ביום 15.4.97 חתמה על חוזה שכירות (להלן:- " החוזה") לתקופה של 7 שנים למבנה 26א (להלן:- " המבנה"), כדי שתפעיל בו מועדון ריקודים. סעיף 38(א) לחוזה פרט את תשלומי השכירות שהמשיבה התחייבה לשלם בכל שנה ושנה, וסעיף 38(ג) לחוזה כלל התחייבות לשלם תשלומים נוספים בגין פינוי אשפה, תברואה וניקיון בשטח הציבורי שסמוך למבנה. המשיבה תפסה ועשתה שימוש בשטחים נוספים באזור המבנה, ואחר כך נחתמו לגביהם חוזים נוספים (שטח גלריה בגודל 167.94 מ"ר (" הגלריה"); שטח קרקע בגודל 189.92 מ"ר (" האוהל"); שטח פתוח הצמוד למבנה בגודל 1,072.5 מ"ר (" השטח הפתוח"); מחסן בשטח של 86.09 מ"ר (" המחסן")).

(ב)                 בשנת 2002 הגישה המערערת נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר (להלן:- " התביעה") לסילוק יד ולתשלום סכומים אחדים. המערערת טענה שמאז חודש מאי 2000 המשיבה אינה עומדת בתשלומי דמי השכירות ובתשלומים נוספים כפי שהתחייבה בחוזי ההרשאה, וחובותיה מגיעים כדי 1,601,643 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. כמו כן עתרה המערערת לסילוק ידה של המשיבה מן השטחים המושכרים.

(ג)                  המשיבה הגישה בקשה למחיקת כותרת, ובעת הדיון בה הוסכם שהסעד הכספי יימחק מכתב התביעה ותוגש תביעה כספית נפרדת. התביעה דנן נותרה תלויה ועומדת כשהסעד המבוקש הוא לסילוק בלבד.

(ד)                 המשיבה הגישה בקשת רשות להתגונן, ובמסגרתה פרסה יריעה רחבה. אין זה מן הנדרש לפרט את מכלול העובדות שנטענו, ונסתפק בתמצית:

(אא)     אין היא חייבת למערערת כל סכום כסף; ההיפך הוא הנכון. היא עצמה הגישה לבית משפט זה תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 175297/02), ועתרה בה לסעד הצהרתי הקובע שהמערערת אינה רשאית לחלט ערבות בנקאית אוטונומית שהעמידה המשיבה לפקודתה. לתשובת המערערת לתובענה צורפו חשבונות המתייחסים לחובותיה של המשיבה כלפיה, ומהם עולה שקיימות סתירות מהותיות בין שיעורי החוב שנטענו שם לשיעורים שבתביעה דנן. החישוב הנכון, אליבא דמשיבה, מביא למסקנה שהיא שילמה למערערת ביתר.

(בב)     בהתאם לסיכום שהושג בין מנהלה, מר רוברט שצן (להלן:- " שצן"), לבין מנכ"ל המערערתה, רו"ח יאיר פלח, המשיבה לא תשלם דמי שכירות החל ממועד סגירת העסק (22.2.01), וזאת מאחר שלמערערת הייתה יד בכך שהמשיבה לא קיבלה רישיון להפעיל את עיסקה.

(גג)       לחלופין טענה המשיבה, כי עומדת לה טענת קיזוז חובות בגין נזקים שגרמה לה המערערת. לטענתה, במסמכי המכרז הגבילה המערערת את מציעי ההצעות להפעיל עסק המיועד לבילוי באחד מהתחומים האלה: תרבות, אמנות, בידור, ספורט, תקשורת, תיירות או מסעדנות. בהזמנה להציע הצעות צוין כי המשיבה לא תדון בהצעות להקים עסק שתכליתו חורגת מרשימה זו. על פי החוזה (שלטענת המשיבה היה חוזה אחיד) חוייבה המבקשת לקבל כל רישיון, היתר ואישור הנדרשים על פי דין לצורך הפעלת העסק, וזאת על אף שהמערערת ידעה שבמשך עשרות השנים שבהן היא מחזיקה ומנהלת את הנמל לא הוצא אף לא רישיון עסק אחד בתחומו הצפוני של הנמל, ואף חמור מכך - העירייה אינה יכולה להוציא רישיון לעסקים באזור כלל. למרות זאת התקשרה המערערת בהסכם עם המשיבה, שכולל את התנאי האמור, ובכך הוליכה את המשיבה שולל. המשיבה הוסיפה וטענה שהמערערת פעלה לסכל כל אפשרות להגיע להסכמה עם עיריית תל אביב לקבלת היתרים ואישורים הנדרשים לשם הפעלת העסק בנוגע למערכת הביוב, היתר לשימוש חורג ואישור הרשות לאיכות הסביבה. כתוצאה מהתנהלות המערערת נאלצה המשיבה, שלא קיבלה היתר להפעיל את העסק, לסגור אותו.

המשיבה טענה, בתצהיר שנתן שצן, שנגרמו לה נזקים ישירים בראשי נזק שונים העולים כדי 9 מיליון ש"ח (ושבגינם אף הגישה תביעה כספית נגד המערערת). המשיבה טענה שהיא נתנה הודעת קיזוז ביום 4.4.01, המתייחסת לנזקים שנגרמו לה.

על סמך האמור טענה המשיבה, כי יש ליתן לה רשות להתגונן.

2.                    החלטתו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע שיש ליתן למשיבה רשות להתגונן. המשיבה טענה שהיא אינה חייבת כסף למערערת, וששילמה סכומים ביתר. השופט הנכבד קבע, שאם טענה זו תתברר כנכונה, הרי שיהא בה כדי לשמש הגנה לכאורה למשיבה מפני סילוק יד. המשיבים פרטו בתצהירם חישובים שגויים שערכה המערערת, וכמו כן ציינו שמאז שחדלה המשיבה לשלם את דמי השכירות ועד לסגירת העסק לא הצטבר למשיבה חוב כלפיה. מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות הראויות להתברר, ומחייבות ליתן למשיבה את יומה בבית המשפט.

אשר לטענת הקיזוז קבע בית המשפט, שדי בעובדה שהטענה נטענה בפירוט תוך צירוף אסמכתאות כדי להעמידה לבירור לגופה. גם טענה זו כרוכה בבירור עובדתי ומשפטי, כך שיש ליתן רשות להתגונן גם בנוגע אליה.

3.                    הערעור

המערערת טוענת שהיה על בית משפט קמא לדחות את בקשת הרשות להתגונן. לטענתה, לא התקיימו התנאים למתן רשות להתגונן נגד תביעת פינוי, והטענות שהעלתה המשיבה ככל שיתבררו כנכונות היו יכולות לסייע לה רק בתביעה שמבוקש בה סעד כספי. המערערת עוסקת בשתי הטענות המרכזיות שהעלתה המשיבה, וטוענת כדלקמן:

(א)                טעות בחישוב ותשלום ביתר - המערערת טוענת שבדיון בבקשת הרשות להתגונן בבית משפט קמא התברר שהמשיבים מסכימים שהם חייבים כסף למערערת בגין התקופה שבין 10.5.00 עד 21.1.01. לטענת המערערת, עיון בתצהיר המשיבים מעלה שביום ביטול הסכמי השכירות (13.3.02) וביום הגשת התביעה (11.6.02) הייתה המשיבה חייבת למערערת לפחות 55,795 ש"ח. שצן אף הודה בחקירתו כי " מבחינה חשבונאית, אכן הייתי חייב לכם כסף" (עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת 13.2.03). המערערת טוענת שבסיכומיה בבית משפט קמא חזרה בה המשיבה מטענת העדר חוב, ומיקדה את הדיון בטענת הקיזוז.

אשר לחוב לתקופה שמיום סגירת העסק ואילך טוענת המערערת שטענת המשיבה לסיכום ברור ומפורש עמה כי לא תשלם התבררה כלא נכונה, וזאת מתוך חקירתו של שצן, ועל סמך רובד הראיות שהוצג.